<h1>האשכול — רצב"א, הלכ' מקוואות</h1>
<h2>דף לא.</h2>
ת"ר [תו"כ שמיני] אלו נאמר מקוה מים יהי' טהור ולא נאמר מעין, הייתי אומר אפי' מלא מים על כתפו ועשה מקוה יהי' טהור, ת"ל מעין, מה מעין בידי שמים אף מקוה בי"ש, אי מה מעין מטהר בכל שהוא אף מקוה בכ"ש ת"ל אך מעין, מעין מטהר בכ"ש, ומקוה בארבעים סאה, אי מה מעין מטהר בזוחלין אף מקוה מ' בזוחלין ת"ל אך מעין, מעין
מ' בזוחלין ומקוה באשבורן. הא דאמר מעין מטהר בכ"ש, אית דאמרי דברייתא קאי אכלים קטנים כמחטים וצינוריות אע"ג דבטלי לרביעית דוקא רביעית דמקוה, אבל במעין מהני כ"ש לכלים, ובאדם בעינן נמי במעין שעור גדול דהא בעי שיתכסה כל גופו כאחד, מיהו הכל לפי גדלו וקטנו ולא קפדינן אמ"ם סאה. וטעמא דמלתא דבמי מקוה כ' [ויקרא ט"ו] ורחץ במים את כל בשרו, מיני' ילפי דבעינן שעור מסוים שכל בשר אדם בינוני עולה כאחד, ושערו חכמים מ"ס אפי' לקטן שבקטנים אבל במים חיים דזב לא כ' את כל בשרו, אלא ורחץ בשרו במים חיים, הלכך כל היכא דמכסי גופו בבת אחת עלתה לו טבילה. מיהו דחיקא לפרושי דמעין מטהר בכ"ש אכלים לחודא, ומסתבר דאאדם נמי קאי, דמעין אין לו שעור אפי' בכל שהוא די, אי מתכסי גופי' בבת אחת, והא פשיטא לי' ולאו למימרא צריך, דאי לא מתכסי בי' כל גופו בפ"א לא מקרי טבילה ובמקוה נקט מ"ס, אע"ג דבכלים די ברביעית מדאורייתא, עדיפא לי' למנקט שעורא דאדם. ואיכא מרבואתא דאמרי דאדם במעין נמי בעי מ"ס, והא דאמר במעין כ"ש ובמקוה מ"ס אכלים קאי, ואע"ג דמדאורייתא כלים במקוה נמי סגי ברביעית, אסמכתא בעלמא קאמר, דמקרא ליכא למשמע, ונקט שעורא דרבנן גבי כלים. ואייתו ראי' מדאמר בפ' חומר בקדש [חגיגה כ"ב ע"א] ארעא חלחולי מחלחלא ובעי מ"ס, ובמעין איירי, דאי במקוה שהמים מכונסים לא שייך למימר חלחולי מחלחלא, אלא במעין שגידיו מסתעפי' ומחוברים תחת הקרקע עם
מים אחרים, אלמא לאדם במעין נמי בעי מ"ס. ויש להשיב דכמה מימות יש בקרקע שאינם ממעין... ותו אייתו ראי' מדתנן [מקוואות פ"ה מ"ו] גל שנתלש ובו מ"ס ונפל על האדם וכלים טהורים והאי גל נתלש מן הים, וים דינו כמעין, אלמא מעין בעי מ"ס. וליתא מכמה אנפין, חדא דלמא מתני' כר"מ והא דמטהר גל הבא מן המקוה, כיון דאכתי לאו זוחל הוא, וכשבא על האדם הוא מחובר יפה, ומשם נפל לגומא והוא באשבורן, ודאמרינן התם [חגיגה י"ט ע"א] גל לרבותא קמ"ל, סד"א ליגזר משום חרדלית של גשמים לאו למימרא דבחרדלית איכא פסול זחילה, ובגל לא פסלה זחילה, אלא כך פרושו, גל לא מקרי זוחל שמחובר יפה, וליכא למיטעי למשרי חרדלית זוחל, מיהו בההיא חרדלית השוטף אחת אחת לתוך הגומא ושם נעשה מקוה, לא מהני הטבילה במקום שעדיין מימיו זוחלין ורצין למקום האשבורן, דאכתי לאו אשבורן הוא, אבל גל מתחילתו עד סופו אשבורן, דכד נייח בגומא נייח, והו"א לגזור גל משום חרדלית כה"ג דדמי לי' דלבסוף נייחא מיא באשבורן קמ"ל. ותו אף אי מתני' דגל כר' יהודה ור"י דאמרי ים כמעין, ה"ט דלא מכשר פחות ממ"ס, דכיון דפרש מן המעין לא הוי לכל מילי כמעין ולא אמרו בכ"ש אלא בחבורו עם המעין. — ומה ששנינו [תו"כ שמיני] יכול מלא מים בכתפו ויעשה מקוה וכו' ת"ל
מעין, מה מעין בידי שמים אף מקוה ביד"ש. הרבה מרבואתא אומרין דאסמכתא בעלמא הוא, ושאובים כשרים למקוה מדאור'. ומה שאמרו מקוה דומי' דמעין, היינו לומר שאין טובלין בכלים כדתני' [שם] אי בור יכול אף בור שבספינה יהא טהור, ת"ל מעין, מה מעין שעקרו בקרקע, אף מקוה שעקרו בקרקע. ודוקא כלי ממש שחקקו ולבסוף קבעו, אבל כל שאינו כלי כגון הנעשה ע"י בנין כשר, לא שנא עשאו על גבי קרקע ממש, לא שנא עשאו על הגג,
כל שאינו כלי בתלוש, אלא נעשה מאבנים הרבה שקבען בגג או בכותל או בקרקע או לקח עריבה גדולה ונקב בשוליה כדי נקב המטהרה מכל טומאה וקבעה בארץ או בדבר מחובר וסתם אח"כ הנקב דרך בנין המים בתוכו כשרים אע"ג שהמקוה גבוה הרבה מאוד למעלה מן הקרקע, והכי אמרינן בפ' א"ל הממונה [יומא ל"א ע"א] טבילת
כ"ג בקודש בבית הפרוה חוץ מראשונה שהיתה בחול
ע"ג שער המים ובצד לישכתו היתה, אמר אביי שמע מינה עין עיטם גבוה מקרקע העזרה כ"ג אמה, דתנן כל הפתחים שהיו שם גובהן כ' אמה ורחבן יו"ד אמות ותני' ורחץ בשרו במים במי מקוה, כל בשרו שכל גופו עולה בהן וכמה אמה על אמה ברום ג' אמות. ואייתו ראי' דשאובין כשרים מדאורייתא מתוספתא [מקוואות פ"ב] דתני' מקוה שהניח ריקן ובא ומצאו מלא כשר, מפני שזה ספק מים שאובין, כלומר ושאובין דרבנן, וריקם משמע שלא הי' בו מים. ויש להשיב דמסיים בה, וזה ספק מים שאובים וחזקת מקוה כשר, חזקה דמאן ודאי מי שמלא המקוה מי שצריך טבילה, וכיון שכן בידוע שבכשרות מלא אותו להכי כשר, וכך מוכיח סיפא, צנור המקלח למקוה, והמכתשת נתונה בצדו, ספק מן הצנור למקוה וספק מן המכתשת למקוה פסול מפני שהפסול מוכיח כלומר שיש לתלות יותר באסור מבהיתר, ואם יש בו רוב מקוה כשר, מפני שזה ספק מים שאובין למקוה. אלמא שלא טהרו מ' ספק מים שאובין למקוה אלא דוקא בדאיכא רוב מים כשרים, כיון דמדאורייתא מעוט הפסול בטל ברוב דכשרים, ומכאן ואילך ספק דרבנן, ש"מ שאובה דאור'. ותו תני' התם ב' מקואות א' שאוב וא' אינו שאוב וטבל בא' מהן טומאה חמורה ועשה טהרות טהורותיו תלויות, ומדלא מטהרין בספק כבספק ג' לוגין שנפלו למקוה אלמא כולו או רובו שאוב מדאור' פסול. תדע אי כולו שאוב מדאור' שרי, למה גזרו חכמים בג' לוגין שאובין די ברוב שאובין אלא ודאי שאוב ברובו מדאור' פסול. והא דאמר פ' המוכר בית [ב"ב ס"ו ע"א] מכלל דשאיבה דאורייתא בתמיה, ולא מוקי לה בכולו או רובו שאוב, דסתמא קתני צנור שחקקו ולבסוף קבעו פוסל המקוה משמע דפוסל נמי בג' לוגין כדתנן במקואות. ומקצת חכמים הוסיפו הא דבעינן רוב שאובין לפסול מדאור' דוקא אי קדמו הכשרי', אבל אי קדמו פסולים אפי' בג"ל נפסל הכל מהלכה למשה מסיני. ברם דבר זה לא שמענו מרבותינו ולא ראינוהו בתלמוד. ותו אייתי ראי' דשאוב פסול מדאור' מדתנן במס' פרה [פ"ו] נתן ידו או רגלו כדי שיעברו המים לחבית פסולין, עלי
קנים ועלי אגוזים שאינם מקבלים טומאה כשרים, זה הכלל דבר המק"ט פסולין, דבר שאינו מקבל טומאה כשרין, ואמרינן [זבחים כ"ה ע"א] מנ"ל אר"יו אמר קרא אך מעין ובור מקוה מים יהי' טהור, הויתן ע"י טהרה תהא, וכיון דהאי קרא גבי מקוה ומעין כתיב, אלמא גבי מקוה נמי בעינן הויתו ע"י טהרה, וכיון שרוב המקוה שאוב בכלי מק"ט, פסול מדאור'. מיהו מהא ליכא למשמע אלא פסול שאובים בכלים המק"ט, אבל בכלי אבנים וכלי אדמה וגללים דלא מק"ט לא שמעינן מהא, ובמתני' לא חלקו ביניהם. ויש מי שאומר דכי מתמיהין התם [ב"ב ס"ו ע"א] מכלל דשאובה דאור', דפשיטא לי' שהוא דרבנן, הני מילי שאובים בכלי מאליהם כגון צנור שחקקו ולבסוף קבעו והמים באים מאליהם אליו וממנו למקוה ואין בהם תפיסת יד אדם שלא נשאבו ע"י, אבל אם מלא מים בכתפו או הביאן בידו למקוה אפשר דפסול מן התורה, והיינו דקתני בספרא יכול אפי' מלא מים בכתף ת"ל מעין, מה מעין ביד"ש, אף מקוה ביד"ש, וכל דאתי ממילא למקוה, אע"ג דאתא דרך כלי אכתי ביד"ש הוא ומדאורייתא כשר אפי' כולו מקוה כה"ג, ורבנן גזרו בשאובין בכלי אע"ג דאתא ממילא למקוה, וכי גזרו שלא בהמשכה אבל בהמשכה לא גזרו כנימר למטה. ומסתבר לי' האי טעמא, דהא כלי לא כתיב בתורה, ומה לי אם באו למקוה דרך צנור או דרך אמה אלא כל ממילא ביד"ש הוא וכשר מדאור'. אבל היכא דשקל מיא בידיה ורמי למקוה, לא שנא שקל לי' במנא לא שנא שקל לי' בחפניה ורמי למקוה פסולים, דהא בידי אדם הוא, וכלי בדאורייתא לא כתיב, וכמו דפסלי רבנן מה שבא בכלי ג' לוגין למקוה, בידיו נמי פסול שלא יהא טפל חמור מן העקר מיהו אפשר שגם תפיסת יד אדם דרבנן והקישא דמעין אסמכתא בעלמא.
<h2>דף עח.</h2>
כ' רב יהודאי גאון בתשובה ידענא לטבילת נדה מדאורייתא מק"ו ממגעה, דכתיב הנוגע במשכבה יכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עה"ע, ק"ו במגע עצמה, וק"ו לנדה עצמה שהיא בטומאה עד שתבא במים. ולעניות דעתין מהא ליכא למשמע אלא דבעיא טבילה לטהרות, דחמור טפי מלבעלה, דטבילה לבעלה לא בעי כונה ולטהרות בעי, ואף בדבר אחר חמור, דטבולת יום ארוך טהורה לבעלה וטמאה לטהרות אבל בפ' במה אשה [שבת ס"ד ע"ב] תני' והדוה בנדתה, זקנים הראשונים אמרו תהא בנדתה שלא תכחול ולא תפקוס עד שתבוא במים, עד שבא ר"ע ולימד, א"כ נתגנית על בעלה ומגרשה, מה אני מקיים והדוה בנדתה, בנדתה תהא עד שתבוא במים. ואיכא מרבואתא דייקו מהא דאמרינן [ע"ז ע"ה ע"ב] אך במי נדה יתחטא במים שנדה טובלת בהן, ולא חזי לן... הנדה והזבה טובלת במקוה ואינה טעונה מים חיים דלא כ' אלא בזב.
